השופט א' א' לוי:

מבוא

1.        זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת רות אור), שניתן בת.א 1124/99, ובו נדחתה תביעת המערערת, חברת Data Systems & Software Inc. (להלן: "המערערת"), לחייב את המשיב, בנק דיסקונט (להלן: "המשיב" או "הבנק") בכל אלה: לפצותה על נזקים שנגרמו לה כתוצאה מעיכוב בשחרורן של מניות שהיו בבעלותה, להצהיר על בטלות ערבות שניתנה על ידה, ולהורות על הפסקת עיכובן של מניות השייכות לה והמוחזקות בידי המשיב.

רקע עובדתי

2.        המערערת היא חברת אחזקות אמריקאית העוסקת בהקמתן של חברות בתחום ההי-טק והחזקתן. במשך תקופה ארוכה הייתה המערערת לקוחה של המשיב, ואת חשבונותיה ניהלה בסניפו שבבני-ברק. אותה עת כללו אחזקותיה של המערערת כ-76% ממניות חברת Decision System Israel LTD (להלן: "מניות דיסיז'ן"), ואותן היא הפקידה בחשבון ניירות ערך שפתחה אצל המשיב.

           עתיר בע"מ (להלן: "עתיר") היא חברה ישראלית שאת מניותיה רכשה המערערת בשנת 1992. במספר הזדמנויות העמידה המערערת לרשות הבנק ערבויות להבטחת אשראי שניתן לעתיר, ואשראי זה עמד בחודש יולי 1995 על סך 322,000$. משנזקקה עתיר בחודש אוקטובר 1995 לאשראי נוסף בגובה של 100,000$, שיעבדה המערערת לטובת הבנק את מניות דיסיז'ן שבבעלותה. במרוצת הזמן נזקקה עתיר לאשראי נוסף מהבנק לצורך ביצוען של עסקאות למכירתן של מערכות וציוד מטרולוגיים לצבאות יוון ובלגיה (להלן "עסקת בלגיה" ו"עסקת יוון"). המערערת הסכימה לערוב גם להלוואות אלו, תוך שהיא מתנה, כך לטענתה, כי ערבותה הפעם נועדה להבטיח את האשראי לעסקאות אלו בלבד, ולא את כלל חובה של עתיר לבנק. כן נטען, כי הוסכם שהתמורה אשר תתקבל מעסקאות אלו תשמש, בראש ובראשונה, לפירעונן של אותן הלוואות. הטפסים עליהם חתמה המערערת לצורך יצירת הערבות היו אומנם טפסי ערבות סטנדרטים, אך לטענתה ידע הבנק והסכים לאותה תניה.

           בסוף שנת 1997 ביקשה המערערת לסחור במניות דיסיז'ן, שכאמור הופקדו בחשבון ניירות הערך המשועבד לטובת הלוואה בסך 100,000$ שניתנה לעתיר. לשם כך, ביקשה המערערת מהבנק לאפשר לה להעביר מניות אלו לחשבונה בבנק הפועלים, והמשיב התנה את הסכמתו בהפקדת סכום של 100,000$, אותו הפקידה המערערת ביום 22.4.98. חרף זאת השהה המשיב את העברתן של המניות, ובחודש אוגוסט 1998 הוא ביקש לקבל אישור לפיו מוסמכים נושאי המשרה במערערת, מר קאופמן ומר מורגנשטרן, לתת הוראות בשמה. דרישה זו נראתה תמוהה בעיני המערערת, הואיל ועד אז ניתנו לא אחת הוראות לבנק על ידי שני אלה, אולם כדי לאפשר את שחרורן של המניות מסרה המערערת את האישור הנדרש. לאחר כחודש היתה בפיו של הבנק דרישה נוספת, להציג לו אישור אפוסטילי בדבר זכויות החתימה, וגם לכך נענתה המערערת ביום 10.11.98. לאחר כשבועיים (ביום 23.11.98) הודיע הבנק על נכונותו לשחרר את המניות, אולם הוסיף כי הוא מותיר בידיו את חלקן כבטוחה לחובה של עתיר בסך של 383,000$ שנוצר בעקבות "עסקת בלגיה". לצורך כך עכב הבנק 1,600,000 ממניות דיסיז'ן, ששוויין אותה עת היה, על פי גרסת המערערת, כ-1,031,017$. לבסוף, העביר המשיב את יתרת המניות לבנק הפועלים, והוא עשה זאת ביום 10.12.98.

3.        בכתב התביעה שהגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים טענה המערערת, כי לעיכוב בשחרורן של המניות לא היתה כל הצדקה, הואיל והבנק היה חייב לעשות זאת כבר ביום 22.4.98, כאשר הפקידה את הסכום של 100,000$ שהיו אמורים לשמש תחליף לשעבוד המניות. עוד הוסיפה המערערת וטענה, כי גם עיכוב חלק מהמניות על ידי הבנק בשל "עסקת בלגיה", לא היה מוצדק. על פי גרסה זו, "עסקת בלגיה" נבנתה כ"מעגל סגור", היינו, כל התשלומים מצבא בלגיה היו אמורים לשמש לכיסוי האשראי שניתן לעתיר למימון עסקה זו (כ-600,000$). בדיעבד התברר כי התקבולים בגין עסקה זו היו כ-1,050,000$, ועל כן היה בהם די לפרעון ההלוואה שניתנה לעתיר בשלמותה, אולם בפועל השתמש הבנק בחלקה הארי של התמורה כדי לפרוע חובות אחרים של עתיר, בעוד שאת ההלוואה בגין "עסקת בלגיה" הקטין לסכום של 383,000$ בלבד. על פי השקפת המערערת, פעל הבנק בניגוד למוסכם ביניהם ותוך עריכת שינוי מהותי בחיוב הנערב, דבר המפקיע את תוקפה של הערבות.

           המערערת טענה עוד, כי מחדלי המשיב בעכבו את שחרור המניות גרמו לה נזק כספי, ולעניין זה היא תמכה את טיעונה בחוות דעתו של מומחה, פרופ' ד' לבהרי. לגרסתה, את נזקה ניתן לחלק לשניים: ראשית, ירידה בערך המניות כתוצאה מהחזקתן על ידי הבנק כאשר כבר לא היה זכאי לכך, היינו, ירידה מסכום של כ-7.5 מיליון דולר שהיה שווי המניות ביום 22.4.98, עד סכום של כ-3.6 מילון דולר בלבד, שוויין בעת שהן הועברו בפועל על ידי הבנק. שנית, נזק בגין אובדן עסקה חלופית. על פי גרסת המערערת, אם היו המניות המשועבדות עומדות לרשותה כבר בחודש אפריל 1998, הייתה יכולה להשיג אשראי כנגד שעבודן, ובדרך זו לממן את רכישת מניותיה של חברת טאור סמיקונדוקטור בע"מ (להלן: "טאור"). לעניין זה  אוסיף, כי המערערת מחזיקה ב-60% ממניות מחברת "טאואר הולדינגס" המחזיקה ב-40% ממניות חברת טאור . לעניין זה נטען עוד, כי אם היתה המערערת מוכרת את מניות טאואר בדצמבר 1998, היתה העסקה מניבה רווח של כ-1,500,000$.

           בפיה של המערערת היתה עתירה לסעדים נוספים: הצהרה כי ערבותה בקשר עם "עסקת בלגיה" בטלה ומבוטלת, ושלבנק אין זכות עיכבון על מניות דיסיז'ן.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בטענותיה של המערערת, ודחה אותן אחת לאחת.   ככלל, מצא בית המשפט, כי הבנק פעל באופן סביר וראוי בעניינה של המערערת. באשר לפרשת מניות דיסיז'ן, קבע בית המשפט, כי לא הוכח שהוצגה בפני הבנק דרישה לשחרור המניות כבר בשנת 1997, והדבר נעשה רק בתאריך 22.4.98 בד בבד עם הפקדת הסכום של 100,000$. לאחר שהופקדה הערבות החלופית, המתין הבנק לביול שטר הערבות החדש, והליך זה התעכב עד ליום 30.7.1998. בית המשפט המחוזי התקשה לקבוע מי מבין הצדדים היה אמור לבצע את הביול, אולם הסיק מהאיחור ומנסיבות העניין כי גם למערערת לא אצה הדרך לשחרר את המניות.

           את דרישת הבנק לקבלת אישור מעודכן על זכויות החתימה בשם המערער, הגדיר בית משפט קמא כ"דרישה שאיננה בלתי סבירה". גם בדרישה לקבלתו של אישור אפוסטילי לא מצא בית המשפט פגם, הואיל והוא אימץ את הסברו של המשיב לפיו נמצא הבדל ניכר בחתימתו של מי ששיגר את האישור המעודכן בדבר זכויות החתימה, עו"ד שלדון קראוס, בהשוואה לחתימות קודמות שלו שהיו בידי הבנק. בית המשפט הוסיף וקבע, כי האחריות להמצאתו באיחור של האישור האפוסטילי היה על המערערת, ולפיכך סיכם באומרו:

"הן הבנק והן ה[המערערת] התרשלו בטיפולם בנושא שחרור מניות דסיז'ן; וכי מבלי לגרוע מחובת בנק לפעול בזריזות הראויה - דבר שלא עשתה (כך!) במקרה זה - הרי התנהגות [המערערת] בנדון, ובעיקר מחדליה לאורך כל התקופה - שידרו לבנק של[מערערת] לא אצה הדרך לסיים את הטיפול בבקשתה" (ראו עמוד 20).

5.        באשר לפרשת הערבות המתייחסת ל"עסקת בלגיה", דחה בית המשפט את טענת המערערת לפיה יוחדה הערבות שנתנה לעסקה זו בלבד, מאחר ותנאי זה לא הופיע בכתב הערבות, ובלשון בית המשפט (ראו עמוד 26): "גם מי שאיננו משפטן ואיננו בקי 'באותיות הקטנות' של מסמך משפטי - יכול להיווכח מיד שמסמך הערבות איננו כולל את הפרט החשוב האחד שהתובעת, לכאורה, הייתה מעוניינת בו, לאמור את ייחוד הערבות לעיסקת בלגיה" (ההדגשה במקור). לנוכח עובדה זו מסקנתו של בית המשפט היתה שערבות המערערת לחובות עתיר היתה כללית, ובאשר לעובדה כי הכספים שהתקבלו מבלגיה לא שימשו רק לכיסוי האשראי שניתן למימון עסקה זו, קבע בית המשפט, כי טרונייתה של המערער צריכה להיות מופנית כלפי מיכאל נעמן, מנכ"ל עתיר, הואיל והעברת הכספים לאפיקים אחרים נעשתה על פי הוראותיו לבנקים בישראל ובבלגיה.

           חרף האמור עד כה, לא זנח בית המשפט המחוזי את סוגיית הנזק, והוא קבע כי המערערת כשלה גם בהוכחתו של רכיב זה בתביעתה. נקבע, כי המערערת לא גילתה עניין ברכישת מניותיה של חברת טאור או חברה אחרת, והיא לא הצביעה על החלטה כלשהי של הדירקטוריון שלה בדבר כוונת רכישה כזאת, על אף שעמדו לרשותה מקורות מימון אחרים. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת בדבר נזק שנגרם לה כתוצאה מירידת שערן של מניות דיסיז'ן, הואיל וגם לעניין זה לא הובאה בפניו ראיה אשר היה בה לשכנע כי אין מדובר בחוכמה שלאחר מעשה ושמטרתה אחת, ליצור עילת תביעה כנגד הבנק.

הטענות בערעור

6.        המערערת מעלה בערעורה שורה ארוכה של טענות כנגד ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, ועיקרן אלה:

           א)  באשר לפרשת מניות דיסיז'ן, טענה המערערת, כי עיון בתצהירו של ח' זאורבך, מנהל סניף הבנק בתקופה הרלוונטית, מלמד, כי כבר בחודש נובמבר 1997 היא ביקשה מהבנק לשחרר את המניות. המערערת טענה עוד, כי היא אמנם לא סמכה את תביעתה על אותו מסמך, אולם יש במסמך זה כדי ללמד על התנהלות הבנק ועל הסחבת המכוונת שנקט בשחרור המניות.